סיפורי דגים / Big Fish: ביקורת.

וויל בלום חי את חייו עם תבונה אחת לגבי אביו: כל מה שיוצא מפיו זה הבל הבלים. מהדג הענק שהוא לכד בנהר ועד העיירה הקטנה שהוא הציל מענק, מהמכשפה המפחידה עם העין ועד ההרפתקאות הדימיוניות שאביו סיפר לו. אביו, אדוארד בלום, דווקא מאד אוהב את המעמד שנרכש לו בתור 'מספר הסיפורים' ודיי מופתע שבנו מחליט לגדוע את מערכת היחסים שלהם באמצע החיים ולהפסיק לתקשר איתו. לאחר ככמה שנים, כשאדוארד בלום שוכב על ערש דווי ובנו וויל בא לבקרו, לוקח טים ברטון את וויל (ובין היתר את הצופים) במסע מרתק לעברו של אדוארד בלום, שם יתברר, גם לוויל וגם לצופים, אילו סיפורים היו אמת ואילו סיפורים היו בדייה אחת גדולה.  

'סטיב בושמי מטורף ומריאון קוטיאר יפהייפיה'. אפשר לומר שזו הייתה המחשבה העיקרית שלי לאחר צפייתי בסרט "סיפורי דגים", ובצדק אתם שואלים למה. אני חושב ש, בצער רב, מתישהו חייבים להשלים עם העובדה ש"סיפורי דגים" הוא סרט מאד מאד מתפוגג. עוברת חצי שעה מאז הצפייה ואתה פשוט שוכח ממנו. חולף עם הרוח. ולא, זה לא שהוא סרט לא מרגש - הוא דווקא סרט מרגש מאד, אבל... (ותמיד חייב לבוא האבל...) מרגש נקודתית. נקודות הרגש שלו כל כך זמניות, חולפות ורגעיות שאפילו אפשר לטעות ולחשוב שב"סיפורי דגים" אין מטען רגשי. טים ברטון שוב מוכיח שהוא מאד גרוע בליצור רגש מתמשך ומאד טוב בליצור סרט לא כרונולוגי.

אבל, שנייה אחת. הבנתם אותי לא נכון. אני חושב שבשורה התחתונה, למרות הבעייתיות-הריגשית שהוא סוחב על כתפיו, "סיפורי דגים" הוא סרט נהדר וראוי לתואר "אחד הגדולים של העשור הקודם". אני לא אסתיר ואומר שפיתחתי אנטגוניזם לא מוסבר לסרטיו של טים ברטון ("אד ווד", "אליסה בארץ הפלאות", "צ'ארלי בממלכת השוקולד" ועוד כמה) ובסרט הזה הוא בהחלט הצליח להרשים אותי לטובה. ביצוע משחקי טוב מאד, אפילו מצויין, עבודת מצלמה ראוייה להערכה, סאונדטראק מענג, דיאלוגים ומונולוגים שלא מוותרים על אלמנט השנינות ומדהים ויזואלית.
  
בדומה לפול תומאס אנדרסון ברטון בוחר להדגיש בסרט דווקא את מערכת היחסים הפתלתלה בין אב לבן. אני חושב שלאחד שעשה בסרטי ילדים אירועים סוריאליסטים למדיי (כמו ילדה שנכנסת למכונת מעיכה של מנהל מפעל שוקולד עם בעיות אידיפיאליות), כנראה שטים ברטון עדיין לא וויתר על הצד האנושי שבו וכן, כנראה שיש אחד. מערכת היחסים שמתוארת ב"סיפורי דגים" היא כמו הסרט: מאד מרגשת אך נקודתית. בניגוד לפול תומאס אנדרסון ברטון בוחר דווקא להביא את מערכות היחסים לצד היותר בהיר שלהם עם הפי אנד שכולנו אוהבים. 

עמוס תובנות, מעלה חיוך, מרתק, מהנה, מותח, מרגש, עשוי טוב ומלמד על החיים - "סיפורי דגים" יכול לחייך לעצמו בשקט ולדעת שהוא עמד במבחן. שלי לפחות. סרט דרמה-קומי מאד מקורי וכל אדם באשר הוא ימצא את הדרך שלו להתחבר לסרט המאד יפה הזה. טים ברטון יכול להיות גאה שעשה את הסרט שנושא את אחד מהשמות העבריים הטובים ביותר שראיתי. לא לפספס.

תפוז מכני / A Clockwork Orange: ניתוח ופרשנות.

ניתוח ופרשנות מלאה על הסרט המדובר "תפוז מכני" של סטנלי קובריק: פושע נשלח לניסוי ממשלתי שאמור בעצם לשנותו מהקצה לקצה. אך האם זה ניתן? האם ניתן לשנות את טבע האדם בצורה כזו? אזהרה! החומר שלפניכם מכיל ספויילרים ( = גילוי דברים שעוד לא ראית) לסרט. 

לחץ כאן על מנת לקרוא. 

ספרות זולה / Pulp Fiction: ביקורת.

אני באמת לא מבין את עצמי. דבר ראשון - במשך קרוב לחודש דחיתי את כתיבת הביקורת על "ספרות זולה". דבר שני - אפילו לא העלתי בדעתי שצריך לכתוב על הסרט הזה ביקורת. למה? אני באמת לא יודע. אולי מפחד. אחרי הכל, "ספרות זולה" הוא אחד הסרטים המדוברים ביותר ואפילו כיום. הוא זה שהביא את טרנטינו לגדולה, הוא זה שהפך את אמה ת'ורמן, ברוס וויליס, ג'ון טרבולטה וסמואל אל ג'קסון לכוכבים (בין היתר) והוא קיבל 9.0 ב-IMDB. וואו, חתיכת עול לסחוב על הכתפיים.

בקיצור, "ספרות זולה", מה הסיפור? כאן זה כבר נהיה יותר מסובך. "ספרות זולה" מתאר ארבעה סיפורים שמתנהלים במקביל: רוצח שכיר בשם וינסנט וגה (ג'ון טרבולטה) מקבל משימה לשמור על אישתו של הבוס שלו, מרסלוס. וגה מבולבל מאד ובלית ברירה הולך עם מיה, אשתו של הבוס, למסעדה. הערב הנינוח הופך מייד להרתפקה מטריפת חושים כאשר מיה לוקחת מנת יתר של הרואין. הסיפור השני, הנקרא "שעון הזהב", מספר את סיפורו של מתאגרף אגרסיבי בשם בוטץ' (ברוס וויליס) העובד גם הוא תחת מרסלוס, אשר מחליט על דעת עצמו שלעבוד תחת מרסלוס לא משתלם ובוגד בו. הוא ממשיך ומחליט יחד עם חברתו לברוח. אבל מה? שעון הזהב של אביו נשכח בדירה. דאמ איט. גם כאן מוגשת לנו הרפתקאה ממריצה ומטריפת חושים עם המון מוזיקה נהדרת וסצנות טרנטינואיות במיוחד. הסיפור השלישי, שהוא בעצם הסיפור השלישי-והרביעי, מספר את סיפורם של וינסנט וגה (כן כן, הזה ממקודם) ושותפו לעסק ג'ולס וינפילד (סמואל אל ג'קסון) הנשלחים על ידי מרסלוס להביא מזוודה מסתורית. העניינים מסתבכים ומתפתלים בגלל בעייה אחת: בוני. אשתו של ג'ימי דימיק (מגולם על ידי טרנטינו בכבודו ובעצמו). הסיפור הרביעי והאחרון מספר את סיפורם של 'האני באני' ו'פאמפקין', זוג שודדים לא יוצלחים המנתחים ומנסים לשדוד בית קפה, אבל, לצערם, וינסנט וג'ולס היו באותו מקום, מה שמוביל לסיפור עמוס תובנות, ניתוחים, אמונה, אלוהים, תנ"ך וניסים. לבסוף ובמהלך הסרט, כל הסיפורים מתחברים עם מכנה משותף.

אם עדיין לא ראיתם "ספרות זולה" וחטפתם כאב ראש מהעלילות והפיתולים שרשמתי למעלה, אז דעו לכם שהדבר האחרון ש"ספרות זולה" עושה זה כאב ראש. בדיוק ההפך. אמנם הוא נראה אחד שגורם לך לאבד רגל ראש, אבל "ספרות זולה" הוא סרט ממריץ אינטסיבית, מהנה, כיפי, מטורף, שנון, מעלה חיוך ובין היתר, חכם מאד וגאוני מבחינה קולנועית. זה סרט שהייתי אומר שכל אחד היה יכול להתחבר אליו - השאלה היא האם אני מציין זאת לטובה או לא.

"ספרות זולה" תמיד היה אחד הסרטים האהובים עליי. תמיד אבל. אפילו כשצפיתי בו לראשונה שהייתי בור מבחינה קולנועית אהבתי אותו. למה? מסיבה פשוטה, "ספרות זולה" הוא סרט משובח מהשורה הראשונה. אני בספק אם הוא אי פעם יתיישן בקאנון הקולנועי העתידני. אחד הדברים שעושים את "ספרות זולה" לסרט גדול מבחינתי זה הדבר שבלתי אפשרי לקבוע לו ז'אנר. נסו בעצמכם.

"ספרות זולה" הוא גם סרט מאד חכם רעיונית. נתחיל בזה שהשם 'ספרות זולה' זה שם ביקורתי ו"ספרות זולה" זה סרט ביקורתי. לא, לא ביקורתי-יומרני, אלא ביקורתי קליל ואמיתי מאד. יש בו המון אלמנטים כבדים אפילו אם הם לא נראים לעין. טרנטינו יצר קונספט מדהים של דמויות, מקומות, סגנון ייחודי, לבוש, תסרוקות, דיאלוגים, מונולוגים וסיפורים שונים של אנשים שונים שיוצרים מעין עולם שלם מקביל וריאליסטי.

אז... לסיכום: תגידו לי עכשיו, מה יכול להיות רע ב"ספרות זולה"? סרט קליל, מהנה, גאוני קולנועית, חכם, פורץ דרך, מרענן, כיפי, מטורף, אומנותי ואת כל השאר פירטתי למעלה. אם לא ראיתם את הסרט הזה, וסביר להניח שראיתם, טוסו לראות.    

לבוש לרצח / Dressed To Kill: ביקורת.

"לבוש לרצח", סרטו של בריאן דה פלמה, אחד מהבמאים החשובים בהוליווד בשנות ה-70, מספר על פסיכיאטר(מייקל קיין) אשר אחד ממטופליו אשר רוצה לעבור ניתוח לשינוי מין אך נתקל בסירוב מצד דוקטור רוברט אליוט הוא יוצא עובר לפסיכולוג אשר מאשר את הניתוח ובנוסף לכך המטופל פותח במסע רציחות אכזרי.

הסרט מתהדר בעירום רב כמו בשאר הסרטים של דה פלמה, דיבור מלוכלך ועיסוק רב בסקס, דיאלוגים שנונים ומצחיקים לפעמים, בנוסף לכך הסרט מותח ומלחיץ מתחילתו עד הרגע האחרון, הוא עוכר שלווה ולא נותן לך מנוחה לשנייה אחת.

המאפיינים הבולטים בסרט הם כמובן המחוות לסרטיו של אלפרד היצ'קוק הבמאי שהיווה השראה לדה פלמה, מ"ורטיגו" ועד "פסיכו". הסרט גם מתחלק לשני חלקים ממש כמו ב"פסיכו".

הטוויסט של הסרט אמנם היה טיפה צפוי אך היה חזק ופשוט אדיר, נותן משמעות לסרט ולשמו.

עכשיו הגיע הזמן לדבר על השחקן הגדול של הסרט שללא ספק נותן את ההופעה הכי טובה בקריירה שלו, מייקל קיין שמשחק בצורה אלוהית את דוקטור רוברט אליוט, אני לא אגיד מה גדול במשחק שלו בשביל למנוע ספויילרים אבל וואו, פשוט וואו אחד גדול.

לסיכום, הסרט הוא אחד מסרטי הסלאשרים הטובים שנעשו ואחד האהובים עליי באופן כללי, דה פלמה ממשיך את תקופת סרטיי האימה שלו בסרט הזה שלפניו יצא "קארי" של דה פלמה.

מומלץ בחום לראות בלילה, בחושך, בלי שיפריעו לכם, בלי(!) הפסקות כמו שאני עשיתי, וליהנות מכל רגע של המתח המטורף הזה.

------------------------------------------------

מחבר הביקורת: שגיא "His DUDENESS"

מגנוליה / Magnolia: ביקורת.

סיפור אחד שמתפלג לסיפורים שונים של דמויות שונות: אדם גוסס (לשעבר מפיק טלוויזיה), האח שעוזר לאותו אדם, בנו, אישתו, נער חידונים חכם במיוחד, נער חידונים חכם במיוחד לשעבר, שוטר קפדן ומסוממת קשת יום. הסרט מראה במעברים לעיתים מהירים ולעיתים איטיים את השתנות כל דמות במהלך 24 שעות והצטלבות גורלם של כל מהדמויות. לאדם הגוסס שמספר לאח על בנו האובד שעובד עכשיו בייעוץ לגברים עם בחורות, ולילד הפלא לשעבר שהפך ללוזר, ולאשתו של האדם הגוסס ולשוטר הקפדן שמחליט להתחיל ולבנות מערכת יחסים שמבוססת על אי-שקר עם מסוממת יש קו מגשר שמוביל לאותו מקום: התפכחויות וקונפליקטים אישיים, הרגשת בדידות, התמודדות קשה עם העבר, חלומות, חרדת מוות אך רצון למות, בגידות, שקרים וגורל. "מגנולייה" מתאר קונספליקט אישיות שנראות לכאורה צדדיות אך דווקא הן משמשות כסיפור המרכזי עם אותו קו מגשר.

בואו נגיד ככה - אם יש סרט שמגיע לו את התואר 'סרט מושלם', זה "מגנולייה" ללא צל-של-שמץ-של-ספק. כי, כמו שאמרתי, "מגנולייה" הוא בין היתר סרט מושלם. הוא מרתק, הוא עצוב, מרגש ונוגע ללב, הוא מרטיט, הוא מפחיד, הוא עוכר שלווה, הוא עוצמתי, הוא יפה, הוא חזק, הוא ריאליסטי, הוא מצמרר, הוא מטריד והוא מסוגל להעמיד לך את ה... עור לעור ברווז. בכל מקרה. "מגנולייה" הוא סרט דרמה לא רגיל. ואפשר להוסיף שאם אתה אוהב דרמה אז בכלל - "מגנולייה" ייראה לך כסרט הלקוח מעולם אחר. זה לא שהוא סרט הזוי, הוא פשוט בנוי בצורה לא שגרתית, בין אם זה צילום, מוזיקה, דיאלוגים או דמויות. אני חושב ש"מגנולייה" זוכה לכינוי "סרט לא רגיל" אצלי מכיוון שרוב סרטי הדרמה מתרחקים מהמציאות. ו"מגנולייה" הוא סרט אמיתי. לתאר את הרגשות שעברו לי במהלך הסרט זה כמו לנסות ולספור כמה פעמים אמרתי "מגנולייה" בפסקה הזאת. כלומר, לא אפשרי.

אני אוהב את פול תומאס אנדרסון. במאי גאון. ה-אחד בדורו לדעתי. אחרי "זה ייגמר בדם" ו"מוכה אהבה" שלו שמאד מאד מאד אהבתי, הגיע תורה של ה"מגנולייה": סרט ש, בין היתר, מבויים בצורה מדוייקת להפליא - בין אם זה ויזואליות מלנכולית שמעידה על תוכן הסרט לאורך רובו, אור על פניה של הדמות כשהיא מגלה משהו חזק והטלת צללים על פניה כדיי לתאר התפכחות. פול תומאס אנדרסון עושה שימוש גאוני באמצעים קולנועיים שנתונים לרשותו ותרשו לי לציין שבצורה הטובה ביותר.

תגידו מה שתגידו אבל הצילום ב"מגנולייה" זה עוד דבר שחובה לזקוף לטובת הסרט. צילום מטורף שמכניס לעלילה ולסטרס הזה של הסרט, וכמו שאר הדברים, לא רגיל. והמוזיקה... Hell No. מדהימה! שיתוף פעולה מוצלח בין אנדרסון לצמד המוזיקאים ג'ון בראיון ואיימי מאן עם שימוש מוצלח בטכניקת המוזיקה "חיצונית - פנימית": את המוזיקה החיצונית הצופה שומע אך המוזיקה לא נמצאת בסרט, כלומר - הדמויות לא שומעות אותה. לעומת זאת בטכניקת המוזיקה הפנימית זה בדיוק הפוך: המוזיקה מושמעת בסרט וכפי שקרה ב"מגנולייה", הדמויות הצטרפו לשירה בסצנה האדירה של השיר "Wise Up".

את המשחק ב"מגנולייה" באמת שקשה לתאר. הוא מאד מאד... נוגע ללב להגיד? יש המון שחקנים שלא אהבתי בסרט הזה (כגון ג'וליאן מור, וויליאם ה. מייסי ומלורה וולטרס) ושיחקו בצורה רדודה ומעצבנת, אבל לדעתי זה מה שעשה את הסרט יותר ריאליסטי. חוץ מזה, ביצועים ענקיים. במיוחד של פיליפ סימור הופמן שיש משהו באישיות שלו שגורם לי להתרגש ממנו.

לסיכום: "מגנולייה" הוא סרט שלא תראו כל יום. הוא מאד מאד מיוחד ויוצא דופן, הוא עמוק ומתפלג להמון רבדים ופרשנויות, הוא גאוני (גם מבחינה עלילתית וגם מבחינה קולנועית), הוא אמיתי ונוגע ללב. עכשיו תענו לי על השאלה. האם יש במאי, בדור הזה, שמתעלה על פול תומאס אנדרסון?

השומרים / Watchmen: ביקורת.

חושך. גשם. גרפיטי. דם. ברקים. רעמים. רוע משתולל ברחובות. איומים להטלת פצצת אטום. כאוס. בלאגן. "מי יציל אותנו?" בוכים האנשים. סופרמן התיישן, באטמן פרש לגמלאות, ספיידרמן נתקע איפשהו על בניין וכל הגיבורי על של פעם כבר פרשו. אבל רגע, לפני הכל, צריכים לחזור קצת אחורה. ארצות הברית, שנת 1985. ברית המועצות מאיימת על ארצות הברית עם נשק גרעיני, הממשלה והאזרחים נמצאים כרגע בכאוס טוטאלי וגיבורי העל מהעבר, שהיו חלק בלתי נפרד בלוחמה האנושית, כבר "לא נמצאים". למעשה, אחד מגיבורי העל של פעם המכונה "הקומיקאי" נרצח בדירתו על ידי אדם אלמוני. רורשאך, גיבור העל היחיד שנשאר פעיל העוטה מסיכה, מחליט לקחת את רצח הקומיקאי תחת חסותו ומגיע למסקנה שקיימת מזימה לרציחת כל גיבורי העל. רורשאך מחליט להזהיר את חבריו גיבורי העל אך אף אחד לא מייחס לכך חשיבות. בהמשך הסרט גיבורי העל מתאחדים ומחליטים להלחם בברית המועצות. הסיפור הולך למקומות של התפכחות, חברות, בגידות, הסתבכויות שונות והצגת מציאות אפלה ביותר.

תראו, אם יכולתי להגדיר את הסרט הזה הייתי אומר שזה "סרט מדהים". כי, לעזאזל, זה סרט מדהים! "השומרים" הוא קוקטייל אפל במיוחד של "הנוקמים", "עיר החטאים" ו"כלבי אשמורת". "הנוקמים" - סיפור על גיבורי על שמתאחדים, "עיר החטאים" - סיטואציות שנראות כאילו לקוחות היישר מן הקומיקס עצמו ואלימות מסוגננת עם המון סדיזם ו"כלבי אשמורת" - שימוש גאוני במוזיקה. הייתי חייב לציין את המוזיקה כי בסרט הזה הבנתי עד כמה חשובה מוזיקה בסרט קומיקס. אז, קודם כל, "השומרים" הוא רחוק שנות אור מבנאליות. רחוק רחוק רחוק רחוק. הוא אפל, הוא סדיסטי, הוא אלים, הוא עוכר שלווה, הוא ביזארי ואנטי מלדורמתיות והפי אנד. אני מוכרח לציין שהוא גם אומנותי במיוחד - קומפוזיציות צילום מדהימות ושימוש מהוקצע מאד ב"סלו מושן" סטייל "מטריקס". במילים אחרות, הייתי מוכן לתלות פריימים מהסרט על הקיר בסלון.

יומן צפייה שלי: בהתחלה "משעמם", מייד אחר כך "חמוד", מייד אחר כך "וואו" ולבסוף "דאמ! וואו!". ככה צריך להיראות סרט קומיקס רבותיי. גיבורי העל הם, למרבית ההפתעה, מנוצחים, והם גם, למרבית ההפתעה, לא מונעים רצח אזרחים ואפילו השתתפו במלחמות רבות כמו וויטנאם ומלחמת העולם השנייה. הם לא מקיפים את כדור הארץ על מנת להחזיר את הזמן לאחור כדיי להציל תושבים חפים מפשע וכן, "המכונית שלהם לפעמים לא מתניעה". יש להם תקלות.

אז, אסכם: "השומרים" סרט קומיקס מדהים, אולי הכי טוב שראיתי. בימוי מאד מהוקצע, שימושים בטכניקות קולנועיות מדהימות, עלילה מרתקת, משחק מאד אמין, הוא לכאורה ריאליסטי (יחסית לסרטי קומיקס אחרים, כן?), הוא אלים, אפל וביזארי, יש לו דיאלוגים חדים כתער, יש בו המון פסיכולוגיה ולא בשקל, הוא מרתק, אין בו שטיקים זולים ות'כלס? הוא חוויה של פעם בחיים. סניידר יצא גאון.

שם קוד: דג חרב / Swordfish: ביקורת.

60... 59... 58... 57...
חה חה חה. זהו. הלך עליכם. יש לכם עוד 55 שניות לחיות, אין לכם כל כך לאן לברוח כשאני מצמיד אקדח 9 מ"מ לראש שלכם.

53... 52...
סטנלי גיבסון הוא האקר. ולמעשה, הוא רק עכשיו יצא משנתיים בכלא עקב עבירה בפשעי מחשב. ובואו נגיד ככה: גיבסון מת לראות את הבת שלו. אבל מה לעשות שאשתו לשעבר לא מוכנה שהוא יראה את בתו. יום אחד, בעת משחק גולף על גג ביתו, מקבל גיבסון הצעה מאישה בשם ג'ינג'ר נולס: לעבוד עם הבוס שלה, גבריאל, על הכנת וירוס תולעת על מנת להשתיל במחשבי הקרן הממשלתית ובכך לגנוב כסף. בתמורה לכך גבריאל יתגמל אותו בסכום מכובד של עשרה מיליון דולר. גיבסון מחליט להענות לבקשה ומכאן העניינים מתחילים להתחמם.

46... 45...
אז מה אני חושב על "שם קוד: דג חרב"? פשוט מאד. קודם כל, חשוב לי להגיד שאני לא אדם שמת על סרטי אקשן. פיצוצים לא עושים לי את זה ועלילה ריקנית מלווה בהפי אנד מפוחלץ בהחלט לא משאירים לי טעם של עוד. ולמה אתם חושבים שאני אומר את זה? פשוט מאד. כדיי להדגיש ש"שם קוד: דג חרב" הוא פשוט לא זה. כן, יש בו פיצוצים. וכן, יש בו אקשן שאני לא מחבב. אבל מה? הוא שנון. הוא מתוחכם. הוא עשוי בעורמה. הוא מהנה. הוא עובר מהר. הוא סוחף. הוא מפתיע. הוא מכיל קאסט מעולה ודמויות שונות, מהכריזמטי אל המאויים. ובנוסף, הוא סרט מחשבים.

37... 36...
האם אי פעם הרגשתם בסרט שהזמן פשוט רץ? אני כן. ב"פני צלקת" של אל פאצ'ינו. סתם, לא רק. חוץ מ"פני צלקת" של אל פאצ'ינו, שאגב מוזכר בסצנה הגאונית הפותחת את הסרט, "שם קוד: דג חרב" פשוט סרט כיפי. הוא מהנה, אפילו מהנה מאד, ואני מאד שמח שהבמאי החליט לעשות אותו רק שעה וחצי כי מעבר לזמן זה הסרט היה מתפקשש והולך לאיבוד בסבכים עלילתיים מיותרים. מהשנייה הראשונה שבו הוא מצליח לסחוף ואני מבטיח לכם שאם תצפו בו ב-4 לפנות בוקר אתם לא תרדמו.

32... 31...
אני באמת לא מבין למה הסרט זוכה לכזו הערכה מועטה. הוא אחרי הכל מותחן-פשע-אקשני-חכם במיוחד, שמעביר זמן מאד בכיף ואפשר גם ללמוד ממנו. יש בו לא מעט אירונייה, אם תשימו לב, אבל אני דווקא אוהב את זה. דיאלוגים שנונים ופאנצ'ים שמעלים חיוך, סטייל טרנטינואי במיוחד (חוץ מהאלימות), משחק מצויין, מרתק, מודרני, אפקטים מרהיבים יחסית לאותה שנה, כיפי ובכלל - חוויה לעיניים.

8... 7...
לסיכום: "שם קוד: דג חרב" הוא סרט אקשן בהחלט מצויין. בואו נגיד שאם אתם תקועים באמצע נו וור ואין לכם מה לראות, תראו אותו. בהחלט חוויה מהנה במיוחד. במיוחד אם אתם האקרים.

2... 1....
באנג!

עבדתי עליכם. 

אפוקליפטו / Apocalypto: ביקורת.

"חכה, בוא נראה מה קורה" אמר המשעבד האכזר כאשר השבויים שאחד מהם החליק לתהום נאלצו לאבק על חייהם בשביל להינצל. ההמשך של הסרט לא ממש שונה, גם בהמשך יש סדיסטיות גדולה ואם אין לכם בעיה עם זה אז אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת הבאה.

אפוקליפטו, סרטו של מל גיבסון, מתחיל בסצנת ציד של השבט שאחריו נעקוב בסרט. בסוף סצנת הציד נפגשים הציידים עם פליטים של שבט אחר אשר מבועתים מפחד ומספרים שכפרם הוחרב. הסרט ממשיך בתיאור חיי השבט השמחים אך גיבור הסרט עדיין חושב על השבט המפוחד שהם ניתקלו בו בעת הציד. פחדו של גיבור הסרט(כף יגואר אני חושב...) מתגלה כנכון כאשר השבט הישן הוא מותקף ע"י כובשים אכזריים אשר לוקחים את השבט כשבויים וצועדים איתם אל העיר אשר "אדמתה שוקקת דם". אחרי הקטע בעיר, הסרט מגיע לחלקו השני, כאשר "כף יגואר" בורח ומחליט להלחם על חיוו, לחזור לחורבות הכפר ולהציל את אישתו וילדו אותם השאיר במקום מסתור.

הסרט מדהים מבחינה ויזואלית, אנו רואים מפלים ויערות יפיפים אבל מצד שני אנו רואים גם דברים מזעזעים כמו אנשים מתים ממחלות, אנשים אשר מתבוססים בחרא של עצמם, גוועים ברעב  ועוד. מל גיבסון רצה להראות לנו את כל הגועל הזה בשביל להעביר לנו תחושה כלשהי, אבל נראה לי שבדרך הוא סתתם התלהב מזה יותר מדי והוסיף כל מיני דברים מגעילים סתם כי זה מגניב אותו. בנוסף לכך הסרט אכזרי וסדיסטי, אנשים רבים ומבקרים רבים אמרו שזה זעזע אותם והיה להם קשה לראות את הסרט. לי אישית לא הייתה בעיה עם הסדיסטיות בסרט אבל כנראה שהיא הייתה קיצונית.

לפי דעתי הבעיה של הסרט היא שהוא לא מתפתח לשום דבר מעניין במיוחד. לסרט היו כמה קטעים שנראו כמו קווי עלילה מעניינם אשר התגלו כסתם קטעים ונשארנו עם עלילה ראשית של סרט אקשן טיפוסי. בנוסף לכך מל גיבסון דאג שכל חמש דקות אנחנו נצטרך לראות קטע סלואו מושן עם מוזיקה דרמתית, דבר שנמאס אחרי הפעם הראשונה.

הדבר שהכי אהבתי בסרט הוא העובדה שהסרט אינו דובר אנגלית. למרות שאני לא יודע אם זאת השפה שדברו בני המאיה, אני שמח שמל גיבסון עשה סרט בשפה זרה ולא כמו רוב הסרטים דבר אנגלית.

לסיכום הסרט נחמד מאוד, למרות שהוא בעל פוטנציאל לא ממומש, סרט לא ממומש-אבל מומלץ.

-----------------------------------------------------------

מחבר הביקורת: שגיא "His DUDENESS"

פורסט גאמפ \ Forrest Gump: ביקורת.

סביר להניח שכולכם שמעתם על הספסל הזה. סליחה, על הסרט הזה. פורסט גאמפ יושב מ-1994 על אותו ספסל, וכל פעם מחדש אומר את המשפט שלו ("החיים הם כמו קופסת שוקולד. אתה לא יודע מה תקבל בפנים"), וכל פעם האישה לידו בוכה וכל פעם הוא רץ 200 ק"מ. ועדיין אנשים מתלהבים ממנו. גם בימינו. בביקורת הזו אנסה לענות על השאלה המורכבת מכולם שעולה מפורסט גאמפ, והיא "מאיזו חברת שוקולד אתה קונה לעזאזל". אבל חוץ מהשאלה הזו יש עוד כמה דברים שעליי להגיד. אז נתחיל. פורסט גאמפ הוא ילד עם בעיות. רמת ה-IQ שלו נמוכה מאד והוא צריך ללכת עם מכשירים על הרגליים בגלל בעיות בהליכה. כמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, כולם שונאים אותו וכל האוטובוס צוחק עליו. כמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, תמיד יש את המלאכית הזו שבאה לעזרה, וכמו בכל סרט אמריקאי טיפוסי, איך שהוא הם מצליחים לשמור על קשר עד גיל 30. בשלב מסויים בילדותו פורסט גאמפ, בעת עימות עם "הערסים של השכבה" יחד עם חברתו, מצליח לרוץ ולשבור את כל המכשירים על רגליו (וואט דה...?!), ומבטיח לעצמו שמעכשיו הוא ירוץ לכל מקום. חה.

אנו מלווים את פורסט גאמפ בכל מיני אירועים בחייו: מפינג פונג עד אלוויס פרסלי, ממלחמת וויטנאם עד לאפל, משייט באגם על מנת לדוג חסילונים ועד לרציחתו של ג'ון לנון. ג'ני, שמה של הילדה המלאכית ששמרה עליו מפני הערסים באוטובוס, שומרת על קשר עם פורסט גאמפ אבל קשר שיכול לחרפן כל גבר - היא מאמינה שעליה לעזוב את פורסט גאמפ כל 5 דקות, כך שיוצא שאנו רואים אותה עוזבת אותו בערך 20 פעם בסרט. לא מבין איך יש לו כוח לזה, לבנאדם. במהלך חייו פוגש גאמפ אנשים שונים, כמו לוטנט דן (מפקד במלחמת וויטנאם), באבא (חבר חדש של פורסט גאמפ, שניהם מתעסקים בעסקי החסילונים) והנשיא ג'ון קנדי.

הדבר המרכזי שמפריע לי ב"פורסט גאמפ", חוץ מטום הנקס שאותו אני מתעב ובמיוחד בסרט זה, זו המניפולטיביות הרגשיות. הסרט עושה, וימשיך ויעשה בכל צפייה שמישהו צופה בו, טכניקות רגשיות מאד זולות. רוברט זמקיס ידע שהצופים שיצפו ב"פורסט גאמפ" יתחברו אליו. כי בינינו, פורסט גאמפ זו דמות כל כך "מלאכית" לכאורה שאנשים לא מבינים איך אי אפשר להתחבר אליה (יש לו חטאים בכלל, תגידו לי?). עקב זה שהוא כבר יצר את החיבור בין הצופה לפורסט הוא יכול לעשות כל מה שהוא חושק לדמות הזו ובכל אירוע הצופים ירגישו צער, ישמחו, יתאכזבו וכדומה. כלומר, הוא אמר לעצמו שכמה שיותר אנשים מתים ומוזיקת פסנתר עצובה יצור את הריגוש המושלם.

תשמעו, אני מאד אוהב דרמה. ותאמינו לי, לפני שצפיתי ב"פורסט גאמפ" הייתי בטוח שזה הולך להיות ה-1st שלי בדרמה. אבל, כמו שפורסט אמר, הסרט הזה הוא כמו קופסת שוקולד. אתה לא יודע מה תקבל בפנים. אתה לא באמת יודע אם תתחבר אליו או לא, אם המניפולצייה הרגשית הזו תעבוד עליך. ולצערי, עליי היא לא עבדה. הסרט לא עבד עליי. אני חושב ש"פורסט גאמפ" זה סרט שברובו מתיימר להיות סרט דרמה איכותי. ויכלתי להרגיש את זה, גם הצפייה הראשונה וגם בשנייה. אני באמת לא מבין מה אנשים מוצאים בו, מדוע הוא זוכה וזכה לכזו הערכה אימפולסיבית ברחבי העולם. מדובר, סך הכל, בהפעלת הראש למציאת טכניקות זולות לגרום לנו לעצב או לשמחה. זה לא ריאלי. זה לא אמיתי. זה מזוייף. "פורסט גאמפ" הוא מהתלה ריקנית. איום ונורא לראות את זה על המסך (וסלחו לי שלקחתי את הפילטר של אינגמר ברגמן).

ראיתי המון סרטי דרמה איכותיים בחיים שלי. "זה ייגמר בדם", "האזרח קיין", "12 המושבעים", "אמריקן ביוטי", "אמריקה X", "לורנס איש ערב", "מרי ומקס", "עד קצה העולם" ועוד רבים אחרים, ובכולם לא הייתה לי (אף לא לרגע) את ההרגשה המוזרה שהייתה לי ב"פורסט גאמפ". בהמון קטעים הרגשתי שהחובה שלי כצופה זה לבכות. אני חייב. הרי בשביל זה הוא נוצר, שנבכה. ולדעתי ההרגשה הזו בסרט, ובמיוחד בסרט דרמה, היא לא טובה.

לסיכום: קיטש. פשוט קיטש. כמו שכתבתי, יצירת מניפולצייה רגשית מוגזמת מדיי, מוזיקה ילדותית מדיי, טום הנקס מעצבן מדיי, תסריט מעצבן מדיי, צילום בנאלי מדיי, הומור נמוך מדיי ואוברייטד מדיי. לכל המעריצים, קבלו את התנצלותי, אבל "פורסט גאמפ", ברובו המוחץ, הוא סרט שמתיימר להיות איכותי ולרגש. והוא לא. פשוט לא. היו קטעים שהיו כל כך קיטשיים שעיוותתי את פרצופי.


החבילת שוקולד הזו בטח מקולקלת.  

שבעה צעדים / OldBoy: ביקורת.

דה סו או הוא אזרח שומר חוק. כלומר, חוץ מזה שהוא משתכר ביום ההולדת של ביתו ונשלח לתחנת המשטרה, הוא בסדר גמור. לאחר התחקיר בתחנת המשטרה דה סו או שוחרר אך מיד לאחר מכן נחטף על ידי אנשים לא מוכרים. הוא מוחזק בחדר סגור במשך 15 שנה ומעביר את זמנו בלהאבק עם הקירות, לנסות לדבר עם חוטפיו ולהעביר ערוצים בטלוויזיה. כשדה סו או שוחרר מהחדר-כלא הוא מחליט, כמובן, לנקום. לנקום בצורה הכי אכזרית שאדם יכול לתאר לעצמו. ותיארתי לעצמי. דה סו או פוגש בחורה יפה בשם מי-דו שמחליטה לעזור לדה סו או למצוא את החוטף ולנקום את נקמתו.

"שבעה צעדים" הוא סרט לא שגרתי. לא שגרתי בעליל אפשר לומר. לא, ואני לא מדבר על השמות ההזוים של הדמויות שנשמעים כמו קודים למשחק.

דבר ראשון: הצילום. המצלמה זזה, נוטה, מסתובבת, מתרוממת, נוחתת, מתקרבת ומתרחקת באופן הכי לא צפוי שאפשר. האם זה טוב? תחליטו אתם. לדעתי זה מצויין והכניס אותי לטרנס של הסרט.

דבר שני: עלילה. נכון, אין שום דבר רע בסרט נקמה, אני מדבר בעיקר על המניע לחטיפה. מי שראה יבין. בדרך כלל המניע בסרטי נקמה זה "אתה... רצחת את אבא שלי! אני אהרוג אותך!", אבל, כפי שאמרתי. לא כאן.

דבר שלישי: קצב התפתחות העלילה. בסרטי נקמה בנאלים קצב ההתפחות הולך ככה, בדרך כלל: קרה איזה שהוא מקרה. רצח אב או אם או חבר, שיהיה. המקרה הזה קשור לגיבור הסרט, לרוב כשהוא היה קטן. עובר זמן. גיבור הסרט מתבגר והסרט מתמקד במסע נקמה שלו. הנקמה, לרוב, מתרחשת בסוף הסרט, כשרוב הסרט הגיבור עסוק בלחפש עבור מי לנקום. אבל... לא כאן. רוב הסרט דווקא מתעסק בחקירת המניע לחטיפה. ואני מתנצל שאני לא מפסיק להשוות אותו לסרטי נקמה אחרים.  

"שבעה צעדים" הוא, בין היתר, סרט שמכיל אלימות גראפית לא קלה לצפייה. הסצנות שם עקובות מדם וסביר להניח שחלקכם יסגרו את הסרט באמצעו או בהתחלתו. לי באופן אישי לא קשה לצפות בסצנות חולניות, אבל אם אתם סובלים מפחד מהדברים האלו - תתרחקו ותחסכו לעצמכם סיוטי לילה מיותרים.

אני לא מאמין שאני אומר את זה, אך "שבעה צעדים" הוא סרט מדליק. כן כן, מדליק. סצנות הקרב שלו מדליקות אותי כל פעם מחדש בעיקר בגלל צורת העשייה שלהן. קודם כל, יחסית לסצנות קרב, הן מאד מאד ריאליסטיות. אדם אחד לא יכול להלחם נגד 30 אנשים מבלי להפצע, עשו לי טובה. זה לא מטריקס. דבר שני, המוזיקה. סצנות הקרב מלוות במוזיקה, מה שיוצר את הקומפלקט המושלם לסצנת קרב מושלמת. קחו דוגמה (מכיל ספויילרים לסרט): http://www.youtube.com/watch?v=eRBwvIX7Sao.  ובכללי, אני חושב שהסאונדטראק של "שבעה צעדים" הוא אחד הטובים ששמעתי אם לא הכי טוב.  

איכות המשחק ב"שבעה צעדים" טובה מאד. אולי אפילו מצויינת. משחק נדיר של השחקן הראשי.. מה שמו... מין סיק צ'אוי. קאסט מאד ייחודי. 

לסיכום (תמיד אני מתבאס כשאני מגיע לשורה הזו..): "שבעה צעדים", או בשמו השגור בפי העם "אולדבוי", הוא סרט אדיר בכל הבחינות. וויזואלית, צילומית, עלילתית, איכות משחק, מוזיקאלית, אומנותית, איכותית וחולנית. אם אתם אוהבים סרטי נקמה, קונג פו או סתם להתפנק על עוד סרט זר ואיכותי, אל תפספסו את "אולדבוי" בשום פנים ואופן. אחד הסרטים הטובים שראיתי.