השור הזועם / Raging Bull: ביקורת.

 

הסרט מגולל את סיפור חייו האמיתי של מתאגרף בשם ג'ק לה מוטה, אלוף העולם באיגרוף. הסרט עוקב אחר דמותו של לה מוטה מקרוב: בין אם סצנות המראות את מסכת ההתעללויות של לה-מוטה עם חבריו, קרוביו, אישתו ואחיו, ובן אם בסצנות המראות את סצנות הקרב האלימות של לה מוטה בזירת האיגרוף. ג'ו פשי (אחיו של לה מוטה) ורוברט דה-נירו (לה מוטה) מככבים ביצירת המופת הבלתי נשכחת הזו, שבויימה על ידי הבמאי מרטין סקורסזה. 

 

האם הייתי מכנה את "השור הזועם" כסרט איגרוף? לא. האם הייתי מכנה את "השור הזועם" כסרט דרמה? גם לא. אז אם כך, אתם בטח שואלים את עצמכם, איך אני מכנה את השור הזועם? טוב, אני מודיע מעכשיו שזה יישמע קצת דיבילי. 

אני מכנה את "השור הזועם" כסרט דרמה, איגרוף, רומנטיקה, מתח, פשע ואלימות. השור הזועם הוא סרט שיש אהבה לצד שנאה, אכזריות לצד רחמים, יש בו תחושות ריחוק לצד תחושות געגועים וכיסופים ויש בו פשע לצד "שמירת הכללים". במילים אחרות, יש בו הכל. בסרט מעורבות כל התחושות שבן אדם נורמלי חווה וחווה, כל יום יום. 

 

אם אתה רוצה לראות סרט איגרוף, תתרחק מהשור הזועם. כי הוא פשוט לא זה. הוא הרבה יותר עמוק מסתם גברים שמתגוששים אחד בזיעתו של השני. השור הזועם, כפי שכתבתי מקודם, הוא סרט שמלווה את ג'ק לה מוטה בכל מיני אירועים בחייו שעוררו אצלו רגשות מעורבים. וזה מתקשר גם למה שרציתי לומר על מה שסקורסזה יצר פה: סקורסזה רצה שאנו נצחק, נבכה, נצטער ונרחם על הדמות של ג'ק לה מוטה, כי הצופים מלווים אותו מהתחלת הקריירה שלו עד שלב מאוחר בחיים שלו. היה אפשר לעשות את השור הזועם בשני אופנים: הראשון הוא כמו שסקורסזה עשה אותו, השני זה כמו שסקורסזה לא עשה אותו. למה אני מתכוון?
אפשר היה לעשות את הסרט הזה כסרט ביוגרפי בנאלי לחלוטין, על עוד מתאגרף מסכן שמחפש אהבה והכל הולך לו עקום (מה שסקורסזה לא עשה), והיה אפשר לעשות את הסרט הזה כסרט שהסצנות העוצמתיות שהוא מכיל מעבירות אצלך רגש כל שהוא (מה שסקורסזה עשה).

זוויות הצילום המיוחדות של סקורסזה שוב מצליחות להפיל אותי. כל תנועה של המצלמה שלה-מוטה חוטף אגרוף, כל תנועה של המצלמה כשהיא עוברת ברחובות של ניו יורק וכל תנועה קטנה של המצלמה כשהיא מצלמת את פניהם של הדמויות מקרוב - תענוג. סקורסזה שוב מצליח להכניס אותי לתוך האירועים המתרחשים בסרט, והוא עושה את זה רק על ידי מצלמה אחת בלבד.

הבימוי של סקורסזה פשוט נהדר, כך גם המשחק של דה-נירו, שלדעתי זה אחד התפקידים החשובים בקריירה שלו.